אבול תעלול

למצוא את מקומם הנכון של אידיאלים בהורות המודרנית

בקרוב בני הבכור והאהוב עד אין קץ חוגג שנה וחצי.
שנה וחצי של התפתחות, למידה, אהבה,  טלטלות, אושר פסיכי, ולא מעט ריבים…
בקיצור כל מה שאפשר לצפות מחיים מתובלים בהרבה פלפל.

כמובן שגם עכשיו התמונה לא ברורה לחלוטין, אבל כהורים שניסו ליישם את עיקרון הרצף במאה ה21 יש לי צורך לשתף קצת תובנות על הניסיון הנועז. למי שעוד לא מכיר עקרון הרצף היא תאוריה אנתרופולוגית שמנסה להסביר מדוע הורות כיום כל כך קשה להרבה אנשים. התאוריה מתבססת על תצפית נקודתית וממושכת על אופן גידול ילדים בשבט החי באמאזונס, ומנסה להציע פתרונות טבעיים לבעיות שרב ההורים כיום סובלים מהן.

 ,כאדם שמאז ומתמיד התעניין באבולוציה ואנתרופולוגיה, עם נטיה "קלה" לאידיאליזם, הספר עיקרון הרצף מאוד משך אותי. למעשה כשקראתי אוותו נפלו לי הרבה אסימונים. מדובר בעיקר על כך שבחיי שבט מסורתיים לילדים יש הרבה יותר חופש להתנסות מבלי פיקוח צמוד של מחנכים, ועל כן הם מפתחים ביטחון עצמי טבעי ויכולות חברתיות מצויינות. אצל שבט הייקוואנה המתואר, נתינה נעשית באופן טבעי וחסר מאמץ, מכיוון שהחברה כולה מושתת על עקרון הנתינה מרצון אשר קיים בכל אדם.

הרבה מהעקרונות האלה היו חדשים לי בזמנו, למרות שאלו עקרונות מאוד מוכרים שחוזרים על עצמם בהמון תחומי רוח – בתאוריות חינוכיות, תאוריות על פתרון סכסוכים ותקשורת בין אישית, תאוריות פסיכולוגיות מוכרות, במסורות הרוחניות – בעיקר המזרחיות, ועוד… איך זה שהצלחתי לפספס את הרעיונות האלה במשך 30 שנה?

זהו דבר די מפליא אבל גם די טבעי ונפוץ, בהתחשב בכך שהאישיות שלי נבנתה כמו רבים מאיתנו על אקסיומות הפוכות מאלה שתיארתי, מתוקף היותי אדם בחברה המודרנית. מנגנון נחמד יש לאגו שלנו, להתרחק מכל דבר אשר מערער על תוקפו, ומכיוון שהאקסיומות שגויות, ומשהו באינטילגנציה שלנו מודע לכך, התרחקתי מכל ספרי הרוחניות, מפסיכולוגים, ומתאוריות חינוכיות במשך רב חיי. וגם כאשר נתקלתי במידע אשר מצביע כי משהו בתוכי לא שלם, הוא בדר"כ יצא מהאוזן השניה וההפנמה לא באה.

באופן לא מפליא, עם ילד ראשון בדרך משהו בי היה צריך להשתנות. הרי אף אחד לא רוצה להנחיל ללא מאבק את השריטות שלו לילדיו  המעבר להורות נותן בדר"כ למזלנו הרבה כוחות לשינוי עצמי, אשר יכולי להועיל לא רק לילדינו אלא גם לנו עצמינו.

בתקופה ההיא יכולנו להרשות לעצמינו מבחינה חומרית ללכת על העניין עד הסוף בתקווה למקסם את הביטחון העצמי והאושר של הילד האהוב שלנו. באופן מעניין אין הרבה חומר כתוב או מצולם על אנשים שיישמו את העקרון ועל איך זה השפיע על ילדיהם. בפרט האם יישום השיטה מפתח את ההרמוניה המשפחתית / שבטית המתוארת בספר גם בימינו אנו. אני מעוניין לתרום את חלקי לתיעוד הדל יחסית ,  ואשתדל לעשות זאת בצורה הכי אובייקטיבית שאוכל. יש לי תקווה (קטנה אך בועטת)  שאולי המאמר הזה יתגלגל יום אחד להורה שבדרך או הורה מתחיל ותעזור לו לקבל את ההחלטות הנכונות לו.

בהסתכלות מקצת מרחק, אני יכול להגיד שבמידה מסויימת סגנון ההורות הזה היה חוויה מדהימה שאני מלא תודה על כך שהתאפשר לי  לחוות אותה. מצד שני כמעט בכל צעד בדרך התעוררו קשיים במקומות צפויים יותר ופחות, ועקרון ה "אין ארוחת חינם" ממשיך להוכיח את עצמו עד היום.

הנשיאה של תינוק במנשא בד במקום בעגלה היתה מרוממת רוח, וגרמה לי אישית המון אושר ותחושת קרבה. באיזשהוא מקום רגשי בתוכי ממש הרגשתי פיצוי על כך שאני גבר, ולא תזדמן לי חווית ההריון. מצד שאני לפעמים זה היה מאוד מעייף. בעוד שאני פינטזתי על תינוק שנרדם ספונטנית במנשא, בזמן שאני יוצא לבלות עם אשתי, מהר מאוד מצאתי את עצמי צועד קילומטרים בחום, בגשם, ובלילה, עם תינוק בוכה לסירוגין, שר מנטרות, מתרכז בלב, וחושש שזה לא בדיוק אמור להיות ככה :).

הלינה המשותפת שאותה אנחנו מקיימים עד היום הרגישה לי מאוד נכונה, ואני עדיין מאמין שתינוקות זקוקים לכמה שיותר חום ואהבה, ושבלילה ניתן ליישם זאת באופן יחסית נוח. מצד שני, המרחק בין האידיאל והמציאות נשאר  גם כאן לא קטן. בעוד שאני קיוויתי שהבטחון יאפשר לבני להרדם עם פחות קשיים הנפוצים כל כך אצל תינוקות ופעוטות נראה שהקשיים באו גם באו. ומההשפעה של כל העניין על הזוגיות והנוחות אי אפשר להתעלם.

ההתמודדות עם המשפחה והסביבה גם היתה קשה לפעמים, בעיקר על נושאי בטיחות. אנחנו נותנים עד היום חופש גדול יותר לילד שלנו ממה שמקובל, באמונה שהאינסטינקטים הטבעיים שלו יגנו עליו יותר טוב מההפצרות והאיסורים שלנו. אני תמיד מעדיף לתת חכה  .במקום דגים וזה הרבה פעמים נתפס על ידי הסובבים כמפחיד ומסוכן. בנושא הזה אני שמח מאוד לדווח שהעסק אכן עובד, ושתינוקת אכן לא צריכים שיאכילו אותם בכפית (במלוא מובן המילה) כי הם יכולים לאכול מוצקים ברגע שהם לומדים לשבת. הם גם לא צריכים שידאגו להם כל הזמן שמא יקבלו מכה, מכיוון שכך או כך הם מקבלים מכות ולומדים מזה. למעשה טענתה של הסופרת שכאשר משדרים לילד שהוא יפגע זה אכן קורה, די הוכיחה את עצמה. בכמה פעמים בודדות שנבהלתי ואמרתי לילדי "הזהר" הוא כמעט תמיד נפל מהבהלה עצמה מיד לאחר מכן.

לסיכום, אני חושב שעקרון הרצף מכיל בתוכו אמת מאוד גדולה על מי אנחנו ומאיין בנו. השאלה היא לא האם החברה היתה יותר מתוקנת והורות יותר ספונטנית כאשר חיינו בשבטים, בעיניי זה ברור שכך היה הדבר. בכלל לא נראה לי הגיוני ששבט אוטונומי עם טכנולוגיה מינימלית היה יכול לשרוד אם היו לו הבעיות החברתיות שקיימים בחברה שלנו, ובטח שלא לדורות על גבי דורות. השאלה המעניינת היא מהי הדרך הנכונה ליישם את האמת הזאת בחיים שלנו. והתשובה היא אינדיבידואלית לחלוטין. חשוב עד לאין שיעור בעיניי להקשיב לצרכי התינוק והילד, וצרכי האחר באופן כללי. אבל חשובה באותה המידה היכולת להקשיב לצרכינו. ואם נודה באמת,  צרכינו הם גדולים ומורכבים בהרבה משל האדם הקדמון. על שום כך אנחנו צריכים לחמול לכל עבר, כדי להביא לתיקון, גם אם חלקי, בדור הבא.

באהבה,
דורון

חינוך מחדש

ככל שאני חושב על זה יותר, זה נהיה ברור ובהיר יותר. מהו הדבר שניסיתי לעשות בחיים שלי בשנה וארבעה חודשים האחרונים, בפייסבוק בבלוג ובכל אספקט בחיים הפרטיים שלי? ניסיתי לשכנע כל מי שרק אפשר, ובעיקר את עצמי כמובן, שאנחנו חופשיים.

זה אולי נשמע קצת מטופש, או לא מובן. מה הכוונה אנחנו חופשיים?
ברור שאנחנו חופשיים / לא חופשיים.

בהתחלה היתה לי המון אנרגיה.
הרגשתי שאני עומד על במה וצועק לכולם. א ת ם   ח ו פ ש י י ם ! ! !
וחשבתי שאיכשהו זה כל כך ברור שאנשים חייבים יהיו להקשיב.
היו פה ושם כאלה שנראה שהקשיבו.
היו פה ושם כאלה שהגיבו. בעיקר אמא שלי 🙂.

אבל נראה שרב האנשים פשוט לא הבינו על מה אני מדבר לעזאזל. והשאלה המתבקשת היא – למה?

למה אני מרגיש שאני צריך לנסות לשכנע אנשים שהם חופשיים?
ולמה אנחנו כל כך מתקשים להבין שזה נכון?
ולמה בכלל אני מתכוון שאני אומר חופש?

ועכשיו, כשהתחלתי להתעניין במודל סאדברי לחינוך וביוזמה להקים בית ספר כזה באזור השרון, התשובה מתבררת עוד הפעם, והפעם במילים חדשות, ובעיניי מעניינות ורלוונטיות יותר מתמיד. הסיבה שאנחנו לא מבינים שאנחנו חופשיים היא כי גדלנו בסביבה שבה לא היינו חופשיים. אולי היינו חופשיים בבית (אולי). אבל לא היינו חופשיים בגן, ובטח שלא היינו חופשיים בבית הספר. לא משנה מה תנסה ללמד ילד: דמוקרטיה, זכויות האדם, ערכים. כל זה תמיד יתקשה שלא לצאת מהאוזן השניה כאשר אתה מכריח את הילד לשבת עם עוד הרבה ילדים ולהקשיב לך כשאותו מעניין משהו אחר כרגע!

זהו מוסר כפול, ואם יש משהו שילדים טובים בלזהות ברמה עמוקה זה מוסר כפול. ואם יש משהו שאנשים טובים בו, זה להתרגל למציאות מסויימת עד שנראה שכבר אי אפשר לחיות אחרת וככה זה חייב להיות (ראו ערך – ההיסטוריה האנושית). אולי בגלל זה, גם כאשר אנו משתחררים מבית הספר, או יותר נכון, גם כאשר אנחנו משתחררים מהצבא, אנחנו מתקשים להבין שאנחנו חופשיים. אולי אנחנו מבינים זאת לתקופה, אבל אז התקופה נגמרת, וכל אותם נוירונים משופשפים חוזרים לפעולה, ואנחנו חוזרים לרצות אחרים, ולפחד שלא מגיע לנו, ולחשוב שהדעה שלנו חשובה יותר מהדעה של אחרים, ולהגדיר את עצמינו על פי מה שאחרים חושבים עלינו.

ואנחנו כועסים, ואנחנו ממורמרים, ואנחנו חושבים שלאף אחד לא אכפת מהאזרח הקטן, למרות שיש המון אנשים שאכפת להם. ואנחנו חושבים שכבר אין יופי בעולם, למרות שיש טונות של יופי בכל פינה קטנה ומסריחה בעולם הזה.

השינוי צריך לבוא מכל הכיוונים, ויש רבים וטובים שמנסים לעשות את השינוי הזה. אבל בטוח ונראה שגם ברור לכולם שהשינוי צריך לבוא מהחינוך. אם אנחנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו חופשיים באמת, אם אנחנו רוצים לתת להם את הסיכוי הכי טוב להיות מאושרים באמת, אולי אנחנו פשוט צריכים לשאוף ולאפשר להם לגדול בסביבה חופשית יותר.